בימים הראשונים להיכרות שלי עם מיטל, אישתי, היא הפגישה אותי עם חברה שלה. בחורה חכמה מאין כמותה, שדה אמיתית. היא החליטה משום מקום לתת לי חידה מתמטית ואני, עם חוסר ביטחון מוחלט במספרים, נלחצתי, ואחרי כמה שניות ארוכות של זיעה קרה מלמלתי משהו על זה שאני לא אוהב מספרים וחמקתי מלנסות לפתור את החידה.
אפשר להיכנס להרבה פסיכולוגיה של מה קרה שם בפגישה הזו שחקוקה אצלי גם יותר מ-15 שנה מאוחר יותר, אבל אני רוצה להתעכב על התחושה הזו, שגיליתי שרבים וטובים שותפים לה, שהם פשוט "לא טובים בחידות" או ש"אין לי מושג מה לעשות כאן, אני פשוט אוותר מראש". זו תחושה שלא בהכרח קשורה רק ל"חידות", אלא להמון סוגים של אתגרים ובעיות יומיומיות שצצות לנו. זה תקף גם ל"אתגרים" פיננסים בהתנהלות מול הבנק, או בלמצוא משהו יצירתי לעשות עם הילדים במשך שעה אחה"צ.
אבל אם נבחן נקודתית את הנושא הזה מזווית ה"חידות", אני באמת האמנתי במשך שנים שאני לא טוב מספיק או לא חכם או חד מספיק כדי לפתור אותן. בבית שלנו היו שוכבות במשך שנים קוביות הפאזל הארורות האלו שקלועות במעין Grid Lock שצריך להבין איך פותחים אותן, ומעולם לא הצלחתי לפצח אותן. את האמת, מעולם לא הקדשתי להן יותר מדקה שתיים. אבל כל זה עמד להשתנות, כשלפני שנתיים בערך נתקלתי בעמוד היו-טיוב של כריס רמזי.
כריס הוא קוסם במקצועו, ובין השאר הוא גם יו-טיובר מצליח שבעיקר פותר פאזלים מעניינים במיוחד. הסרטונים שלו ערוכים בצורה שפשוט ממגנטת אותך להמשיך לראות את תהליך הפיצוח, וכשראיתי עוד ועוד סרטונים שבהם במשך דקות ארוכות ארוכות (וזה עוד אחרי עריכה רבה), כריס פשוט נאבק, מנסה, טועה, מנסה כיוון חשיבה אחר, מסביר מה עובר לו בראש, עד לרגע הפיצוח (או סדרת פיצוחים בדרך), פתאום קיבלתי השראה. פתאום אמרתי לעצמי "וואלה, תפוס רגע איזה קובית פאזל ארורה ושב עליה. שב עליה 10 דקות. אבל 10 דקות שזה כל מה שאתה עושה. לא משנה תפתור או לא, אבל תתמקד בה ותקדיש לה את הזמן חשיבה".
תפסתי קוביה כזו ביד, ניסיתי להזיז ימינה, שמאלה, לנער, כלום לא זז. במשך 2 דקות פשוט התמסרתי למגע של הקוביה, עד שהתחלתי לשים לב לעוד פרטים על הקוביה, לעוד תזוזות קטנטנות שלא שמתי לב אליהן קודם, לעוד איזה חריץ קטן שנעלם מעיני, והופ! הרגשתי "קליק" במוח שלי, שנראה כאילו הוא הבין משהו שאני עדיין לא הבנתי בעצמי, נתתי איזו תנועה משונה ופוף – הקוביה נפתחה והתפרקה לי בידיים. הייתי בהלם ומוצף בים אדרנלין ואופוריה ששמור רק למי שניסה לפצח בעיה תקופה ארוכה ופתאום פתר אותה.
את כל המניפסט הארוך הזה כתבתי כדי להגיע לנקודה אחת קטנה – תקדישו זמן לבעיות שלכם.
נשמע בנאלי נכון? אבל תעשו לעצמכם טובה – תחשבו רגע על הפעם האחרונה שהתמודדתם עם איזה אתגר אמיתי. נניח איזו משימה בעבודה שדרשה מכם להביא איזו חשיבה חדשה, פתרון אמיתי וגדול שתהיה לו משמעות אמיתית. בתוך הטירוף של העבודה השוטפת, הדד-ליינים, אינסוף המיילים, הטלפונים והישיבות – כמה זמן באמת הקדשתם לבעיה הספציפית? אני מנחש שלא הצלחתם להתמודד עם נטו זמן למציאת פתרון לבעיה "אחד-על-אחד" יותר מחצי שעה רצוף. כשאתם מנסים לפתור בעיה מהר מידי, אתם עלולים במקרה הטוב לא לפתור אותה, או במקרה הרע – לעשות יותר נזק (למצב או למוניטין שלכם).
אתם אולי בכלל לא בכיוון
אם להאמין לציטוטים מהאינטרנט, אז איינשטיין פעם אמר "אם היו לי 60 דקות לפתור בעיה, הייתי מקדיש 55 דקות בלהגדיר אותה, ו-5 דקות בלפתור אותה". רוצה לומר – כשאתם לא לוקחים את הזמן, אתם רצים למצוא פתרונות עוד לפני שהבנתם את הבעיה לעומקה, מה שעשוי להוביל אתכם בדרך שמובילה לפתרון שאיננו עונה על הבעיה עצמה.
מכירים את הביטוי "קמצנים משלמים ביוקר"? אז כזה רק על מהירות וקיצורי דרך.
אתם קרובים מידי לבעיה
יאללה כמה ביטויים יש כאן היום – "מרוב עצים לא רואים את היער". כשאתם רצים קדימה לפתור את הבעיה, יש סיכוי גדול שאתם מפספסים דברים חשובים מאוד שנמצאים בשולי הבעיה או אפילו מחוצה לה. אתם חייבים לעצור, לנשום, להתרחק מהבעיה, לדבר עם אנשים שלא קשורים אליה ולקבל פרספקטיבה חדשה. עד כמה זה יכול להיות חמור? באוניברסיטת הארוורד מצאו תופעה הנקראת Prevalence-Induced Concept Change שבגדול אומרת שגם כשהשכיחות של בעיה יורדת, האנשים שתפקידם למצוא פתרון לבעיה (אלו שעסוקים כל הזמן בלפתור אותה) מתקשים לשים לב שהבעיה נפתרה.
אתם חייבים הפסקה
מכירים את התחושה הזו שאתם בלחץ של זמן, מותשים פיזית, נפשית ויצירתית, ואתם מרגישים כבר שכל רעיון שעולה לכם הוא גרוע ונידון לכישלון? בדיוק כמו שלהיות "קרוב מידי לבעיה" פוגע ביכולת לפתור אותה, כנ"ל לגבי לנסות יותר מידי חזק. כתבתי על היתרונות של הפסקה קריאיטיבית במדריך שלי ליצירת אינסוף רעיונות, אבל בגדול – כשאתם מגיעים ל-dead-end, הדבר הכי טוב שאתם יכולים לעשות הוא לעזוב לגמרי את הבעיה. אין לכם זמן? קחו רבע שעה, צאו לסיבוב בחוץ, תנשמו אוויר, תשתו מים, תזוזו. המוח שלכם יקבל גירויים חדשים, אסוציאציות חדשות שיעזרו לקחת אתכם לכיווני חשיבה חדשים. יש לכם זמן? מחקרים מראים ש-REM (שלב בשינה) הוא זמן שמחזק את היכולת שלכם לפתור בעיות, אז איך אומרים – תישנו על זה.
לסיכום – אם הבעיה שאתם עובדים עליה שווה את הזמן שלכם ואת החשיבה שלכם, תקדישו לה את הזמן הראוי ואל תמהרו בתהליך. הבוסים לוחצים? שלחו להם את הפוסט הזה.
1 מחשבה על “אתם לא מקדישים מספיק זמן לפתרון בעיות”
פוסט מעורר השראה. האמת שיש לרמזי הזה סבלנות ברזל. פאזלים הם לפחות מעניינים ונותנים פידבק תוך כדי התקדמות, הבורג לעומת זאת אתגר אמיתי. הייתי מעיף אותו בעצבים אחרי 30 שניות