בכיתה ב׳ הייתי בחוג התעמלות קרקע. אני ו-11 בנות. אני זוכר חמור, טרמפולינה, ואת ה-Origin Story על פחד הגבהים שלי, שנולד כשהרימו אותי, אוחז בטבעות, למה שנדמה היה לי גובה תקרת אולם הספורט.
בכיתה ג׳ הייתי בכדורסל, כשהשיא היה במשחק יחיד נגד בית ספר אקראי בעיר, ובו השתתפתי, פחות או יותר, 45 שניות. את שאר הזמן העברתי על האספלט הרותח בחוץ מחכה שכבר יסתיים.
בכיתה ד׳ הייתי בצופים. דרכי עם התנועה נקטעה אחרי שבטיול השנתי ילד בקבוצה הניע טרקטור בקיבוץ שהתארחנו בו. כיתה ד׳ כן? את הדרך הביתה עשינו 8 ילדים, באוטובוס פרטי, שרים ״אני חוזר הביתה, אני והגיטרה״, טוחנים ממתקים, מבלי להבין שקיבלנו הרגע עונש.
אחרי זה היו, בלי סדר כרונולוגי או חשיבות – כדורגל, יסודות הכימיה, פיזיקה בכיף, אנימציה, אלקטרוניקה, רכיבה על סוסים, גיטרת בס, טיסנאות, ג׳ודו, שחיה, קרמיקה, קומיקס ובלשים צעירים.
שום דבר לא נדבק. כלום. כמה חודשים במקסימום. שום דבר לא הצליח לשרוד עד מעבר למדבר החוגי, הידוע כחופש הגדול. וכשהתחילה שנה חדשה, הרגשתי כמו מישהו שמתעורר מחלום מוזר ושואל את עצמו ״באמת הייתי עד עכשיו בחוג הזה?״.
זה לא שסבלתי. לרוב אפילו די נהנתי, אבל מעולם לא מצאתי תחביב שגרם לי להגיד ״הופה, תנו לי כל היום לעשות רק את זה.״ שום דבר לא איתגר אותי, שום דבר לא הקפיץ לי איזה ניורון מרקד והמוח לא שלח שום הוראה על פימפום אנדרופינים משמחים. קלטתי מהר, מיציתי מהר וחיפשתי את הדבר הבא.
Fast Forward כמעט 30 שנה קדימה, ואין לי תחביבים. אפילו לא לראות משחקים של מכבי. כי אם לא תפסת את הג׳וק בגיל מוקדם, קשה מאוד לאתר אותו כשאתה אבא עם הוראות קבע. ומה זה בכלל תחביב? מה אתה ילד?
אם יש לך זמן פנוי תעבור בסופר, חסר ביצים וגבינה צהובה.
להגיד לכם ששום דבר לא מעניין אותי? להיפך. בדיעבד אני יכול להגיד שאולי יותר מידי דברים מעניינים אותי. התחלתי למשל לבנות מודלים. כלומר מודל. כלומר קניתי אותו ובעיקר את כל האביזרים שעוזרים לבנות מודלים. בינתיים הוא תופס חצי שולחן בחדר היצירה שלנו כבר 5 חודשים.
גם התחלתי לנגן על תופים. של מישהו אחר. עשיתי כבר 3 שיעורים וקניתי חוברת תווים ופד אימונים, וזה מזכיר לי שהמורה מחכה לשיחה שלי לקבוע עוד שיעור. מאז פברואר. של שנה שעברה.
וואלה אין לי תחביב. וזה קצת מבאס. כי איפה הזמן שלי בשביל עצמי? איפה הזמן שלי בשביל לפתח את עצמי? להעשיר את עצמי. איפה הקצת שקט בראש שיהיה ארוך יותר מהשניות המתוקות שבין לשים את הקטנה באוטו, לסגור את הדלת וללכת לאט, ממש ממש לאט, עד לכסא הנהג?
אז אין לי תחביב.
בעצם אין לי תחביב אחד.
יש מצב שבכלל תחביבים הם התחביב שלי.
ובכלל – מי אתם אנשים מוזרים שמתחייבים לתחביב אחד במשך שנים ארוכות?
יש לכם מושג מה אתם מפספסים?
איך אתם לא מתפתים לנסות הכל מהכל כמו בבופה בקלאב מד?
אתם ידעתם שיש חוג ללימודי ריחוף ספורטיבי?!
מתי בעצם השתרש הדבר הזה שבוער בנו (ואולי בהורים שלנו בזמן שגידלו אותנו ודחפו אותנו לחוגים שונים ומשונים), שכל אחד מאיתנו צריך למצוא את ״הדבר״ שלו.
מה שיגדיר אותנו כאנשים אל מול הסביבה.
תנו לי להמשיך לחקור, לגלות, לנסות. בלי יעד מסוים.
תנו לי להיות תחביבולוג בשקט.
בכל הזדמנות שיש לי אני מזכיר לכם – בשביל להיות יצירתיים ביכולת שלכם לחשוב, ליצור, לפתור בעיות – אתם צריכים שיהיו לכם כמה שיותר נקודות מוצא שתוכלו לחבר בדרכים חדשות. יותר נקודות, יותר אפשרויות, יותר פתרונות.
כל תחום חדש שאתם מגלים, לומדים, מתנסים בו, הוא עוד עולם שלם של חיבורים שתוכלו לעשות עם נושאים ותחומים אחרים בחייכם. חיבורים שאחרים לעולם לא יוכלו לעשות.
אז אם אתם כמוני ולא הצלחתם למצוא את ״הדבר״ שלכם – לא לדאוג. יכול להיות שזה לטובתכם. ואם אתם כבר 20 שנה מתמידים בתחום אחד ספציפי? נהדר! אבל אל תשכחו לפתוח מידי פעם את הראש שלכם לעוד תחומים שמעולם לא חשבתם שידברו אליכם.
