מרעש צורם להתאהבות טוטאלית – ככה התמכרתי ללד זפלין

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter

במשך רוב חיי הטעם המוזיקלי שלי היה, איך נאמר, מצומצם. אפשר לומר בבטחה שעד הצבא התפריט המוזיקלי שלי הורכב בעיקר משבק"ס ואמינם. כמי שגדל בסוף שנות ה-80 וה-90, אני מניח שאי אפשר ממש להאשים אותי. אולי כן, אבל קצת. לא הייתי "מוזיקלי" מספיק מלכתחילה כדי להשקיע אנרגיות זמן וכסף בלמצוא דברים חדשים, והאחיות שלי (בעיקר הגדולה) שמעה קסטות של פופ בריטי ו-New Wave שהיו כל כך רחוקים ממני. וגם, להזכירכם לפני 20 שנה, עם אינטרנט מוגבל ותקציב פיננסי מוגבל עוד יותר, ניזונתי בעיקר ממה ששמעתי ברדיו, או יותר נכון ממי שהסכים להשמיע שבק"ס – "עסק שחור" של קוואמי ולירון תאני שרק חיזקו אצלי את האהבה לז'אנר מאוד ספציפי.

רק לקראת סוף התיכון התחלתי לפגוש את השמות הגדולים שהיו חדשים עבורי – Rolling Stones, Bob Dylen, AC/DC, Pink Floyd וכמובן, גם לד זפלין. הבעיה הפעם הייתה שהמוזיקה הזו שויכה אצלי בראש לקבוצות אנשים שהרגשתי ששונים ממני מאוד ושאי מצב שיש לנו משהו במשותף, ולכן גם פיתחתי סלידה מובנית מהמוזיקה שהם שייכו את עצמם אליה. זו הסיבה שלקחו עוד כמה שנים טובות עד שהחלטתי שהקולות האלה מעניינים אותי מספיק כדי לנסות להכיר ולאהוב. רק אחרי הצבא, בפקקים הארוכים בדרך למכללה, קיבלתי החלטה לקחת את כל הדיסקים הכי טובים של הלהקות האלו, ולשמוע אותם בלי שיפוטיות, כי מה יכול להיות? אלו הלהקות הטובות בעולם.

בפעם הראשונה שניסיתי לשמוע לד זפלין, עצרתי אחרי 3 שירים. זה נשמע לי הכל אותו דבר ובעיקר כמו רעש מוגזם ו-over rated. המשכתי עם להקות אחרות ופחות או יותר גם הן לא עשו עליי רושם מיוחד. לקח כמעט שנה עד שהכנסתי שוב את הדיסק של לד זפלין לסיבוב ניסיון. יש מצב שהחזקתי מעמד עם רוב השירים, אבל גם הפעם, הרגשתי שזה בעיקר עובר לידי. חלפה עוד שנה, ובפעם השלישית נפל האסימון.

אני לא יודע אם משהו התבשל אצלי במוח במשך כל התקופה הזו, אולי התחברו כמה ניורונים חדשים בצורה חדשה, אולי הייתי מרוכז יותר, אבל הרגשתי כמו ניאו במטריקס. פתאום הצלחתי להבחין בין כלי הנגינה הזונים, להבין מה התפקיד של כל אחד בנפרד ולהרגיש איך הם מתחברים ביחד. הכל התחבר ברגע ושמתי לב לדברים שלא שמתי לב אליהם מעולם. הרגשתי כמו ארכיאולוג שגילה תרבות חדשה. מאותו יום באופן כמעט חד, היא הפכה ללהקה האהובה עליי.

למה אני מספר לכם את זה? כדי שתיקחו מכאן 2 דברים:

1. אני בטוח שגם אתם כילדים אהבתם מאוד או שנאתם נורא מאכל מסוים, וכשגדלתם הטעם שלכם השתנה. זה הגיוני. בלוטות הטעם שלנו מתחלפות/נהרסות וזה משפיע על הטעמים שלנו. זו הסיבה שכשהילד שלי אומר שהוא לא אוהב משהו, אני מזכיר לו שעכשיו הוא לא אוהב אותו, ויכול להיות שבעתיד זה ישתנה (אלא אם זה כבד, זה היה ונשאר גועל).

בדיוק באותו האופן גם התפיסה המוזיקלית והחזותית שלכם משתנה. זה שאתם כבר "גולים ובוגרים" שחושבים שאתם יודעים מה ההעדפות והטעמים שלכם, לא אומר שיש עולם ענק שם בחוץ שמחכה שתגלו אותו מחדש. תנו לו צ'אנס, מקסימום תעשירו את עצמכם.

2. תקדישו זמן. לפעמים זה רק עניין של fake it until you make it. בייחוד היום כשהסבלנות שלנו מסתכמת ב-3 שניות צפיה בסרטון או תמונה ב-פיד לפני שאנחנו ממהרים להמשיך הלאה, חשוב לתת הזדמנות למוח להכיר, להתרגל, להסתגל וללמוד. זה נכון גם לבעיות ואתגרים שאתם מנסים לפתור. הם לא תמיד ישתפו פעולה עם הלו"זים והדד-ליינים שלכם ולפעמים לא תהיה לכם ברירה אלא להיעזר בסבלנות.

יש לכם סיפורים משלכם על טעמים שהשתנו עם השנים? בשביל זה יש כאן למטה תגובות!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter

הנה עוד כמה פוסטים שאולי פספסת

מפעם לפעם אני שולח תכנים שיעזרו למוח שלכם להעיף ניצוצות. אבל בקטע טוב…
רוצים גם? תכניסו מייל. לא לדאוג אני לא שולח ספאם. איכס.

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

גלילה למעלה