לפני מספר חודשים התחלתי ללמד את הילד הגדול שלי, עופרי, לרכב על אופניים. הדבר הראשון שכמובן הטריד את מנוחתי היה איך הוא יתמודד עם הקושי, התסכול והפציעות הפיזיות. האם ירים ידיים, או שימשיך בנחישות עד שיצליח?
הנפילה הראשונה לא איחרה לבוא, וכמובן שגם זו שאחריה, וזו שאחריה. לתוך השיחים, על הדשא, על האספלט, על האבנים, אל תוך האנשים. ובכל פעם, עופרי פשוט קם בטבעיות, ניקה את הברכיים ובחיוך גדול אמר "עוד פעם".
זה כל כך הפתיע אותי כי בראש שלי, כישלון כל כך בולט שחוזר על עצמו שוב ושוב מתרגם אצלי אוטומטית בראש ל"יאללה, שחרר, תנסה משהו אחר", ואצלו זו בכלל לא הייתה אופציה. ניסיתי להיזכר מתי בפעם האחרונה חוויתי התנסות מתסכלת כזו, שלא מרפה, ולא הצלחתי. למרות שכאנשים בוגרים יש לנו את הניסיון וההבנה שבשביל להצליח במשהו צריך לעבוד קשה, ליפול, לקום ולנסות שוב ושוב, דווקא לנו יש נטייה לחפש את קיצורי הדרך. לחפש אלטרנטיבות.
החודש קיבלתי הזדמנות לבחון מחדש את יכולת ההתמדה שלי.
תוך שוטטות בביתם של הורי אישתי, ביצבץ לו חד-אופן שגיסי קנה לעצמו ונותר נטוש ובודד במשך כמה שנים. החלטתי לקחת אותו הביתה ולהתנסות במעט אימון ניורוביקס כדי להרטיט את שרירי היצירתיות של המוח.
תיארתי לעצמי שיהיה מאתגר, אבל לא ציפיתי שיהיה כל כך מתסכל. מרגע העלייה על המושב, המוח שלי התפוצץ מניסיונות להבין מאיפה לעזאזל להתחיל. איך הוא אמור לאזן את הגוף, איך מתחילים לפדל, האוריינטציה הלכה לאיבוד וחוסר האונים השתלט. במשך כשעתיים לא רצופות, חוויתי עשרות נפילות, מכות ופציעות מהפדלים, מהריצפה ומכל מה שבסביבה. את האמת, לא הייתי מוכן, ואני כנראה כבר לא רגיל, להיכשל בצורה כל כך מובהקת ובלתי מעורערת.
כשנשכבתי באותו הערב על המיטה אחרי מקלחת רותחת, שהפצעים הטריים עוד שורפים ומהדהדים (מתי פעם אחרונה נפצעתי ככה ועוד בכוונה?!), מזכירים את החוויה, הרגשתי תחושה שלא הרגשתי שנים רבות. למרות שפיזית לא התקדמתי הרבה, המוח שלי געש ועבד שעות נוספות בעיבוד המידע והדברים שלמד, בעוצמות ששכחתי שיכולות להתקיים.
הרגע הזה, בו המוח שוכב בשקט ומייצר חיבורים חדשים ומגיע לתובנות חדשות הוא אולי החלק הקריטי ביותר בתהליך הלמידה, בתהליך הפיתוח של חשיבה יצירתית מתמשכת ומתרחבת. אם אתם רוצים לדאוג שהמוח שלכם ימשיך להפתיע אתכם ברעיונות חדשים ובחשיבה "לא שגרתית", אתם צריכים לעזור לו. Blow your mind עם משהו שמעולם לא עשיתם, כזה שיאתגר אתכם על אמת. כזה שאתם יודעים בסבירות די גבוהה שתיכשלו בו לא מעט בהתחלה. הקפיצה המודעת הזו תעשה למוח שלכם רק טוב.
אז – מה הדבר הבא שאתם הולכים להיכשל בו?
2 מחשבות על “מזמן לא נכשלתי ככה. איזה כיף!”
בתור נכשלת סידרתית, אני ממש מבינה לליבך. עם השנים, למדתי שמי שמנסה נכשל ושזה ממש בסדר, כל עוד אתה ממשיך לנסות. כמה כיף לילד שלך שלא נרתע מהכישלון (הבן שלי נהיה מתוסכל ממש כשהוא לא מצליח משהו).
מתחברת לכל מילה. זו זכות לרכוש ידע חדש. ההצלחה עולה על כל רגשי הכשלון שצברנו בדרך.