משחקים רבותיי, משחקים

כשהייתי צעיר יותר, סביב גילאי 8-17, שיחקתי לא מעט במשחקי קופסא. אם נדייק, אז מבחינת היצע אלו היו מעט משחקים, אבל פשוט שיחקתי בהם הרבה. החל ממשחקים קלאסיים כמו RISK ו-TALISMAN, ועד למשחק קלפים מטורף שאח של חבר המציא המבוסס על סדרת ספרים שהפכה לקאלט בחבורת הבנים שלנו. אבל באופן טבעי (או שלא?) עם הכניסה לצבא ו"העולם האמיתי", התחביב נדחק הצידה ולמעשה נעלם לחלוטין מהמודעות שלי.

Fast Forward כמעט 15 שנה קדימה – אנחנו באימון מילואים ואחד החברים מביא לשטח (כן, לשטח) את אחד ממשחקי הקופסא הפופולאריים ביותר היום – King of Tokyo. העיינים שלי נדלקו, משהו הוצת מחדש אצלי בפנים, ושם, לאור פנסים ובין סלעים, התחלתי לחשוב לעצמי – "מעניין מה קרה בתחום הזה בשני העשורים האחרונים".

מיטל ואני מתכננים לגנוב את המונה ליזה ולברוח מהגג עם מסוק (Burgle Bros)

אז קרה הרבה. המון.
באופן כללי, תעשיית ה-Gaming (בעיקר משחקי מחשב/קונסולות) הפכה לתעשיית הבידור הגדולה והרווחית ביותר בעולם. יותר מקולנוע, טלוויזיה ומוזיקה. אומנם תעשיית משחקי הקופסא לא מתחרה בסדרי הגודל האלו, אבל היא מהווה בעצמה סגמנט אדיר בגודל של יותר מ-5 מיליארד דולר בשנה, עם קהל אדיר ונאמן של שחקנים ויוצרים, קהילות, כנסים, ערוצי יו-טיוב ומה שתרצו (נו, עוד לא יצא לכם לפגוש את החבר ההוא שלא מפסיק להזמין אתכם למשחק סוער של "המתיישבים של קטאן"?).

משחקי קופסא? אתה לא קצת אולד-סקול?
קודם כל מה רע באולד-סקול? יש מצב שכבר שכחתם, אבל שום דבר (עדיין) לא מחליף את הישיבה המנותקת ממסכים מרצדים ומעוררי הסחות דעת, מאשר התעסקות מפוקסת בדמויות קטנטנות, בהמתנה חורקת שיניים לתורך ותכנון המהלכים הבאים.
וחוץ מזה, תשכחו מכל מה שהכרתם או זכרתם עד היום על משחקי קופסא. אני לא מדבר איתכם על "מונופול", "הרמז" או "חבילה הגיעה". הזינוק של התעשייה הפך אותה למעניינת יותר ומורכבת יותר, עם משחקים כמעט בכל נישה אפשרית וברמת תחכום שמאפשרת לכל אחד למצוא בדיוק את מה שמתאים לו.

קצת כיבוש אינטר-גלקטי לא הזיק לאף אחד. התוספת האחרונה לאוסף (Tiny Epic Galaxies)

משחקים? אין לי זמן לשטויות.
להיפך. משחקים הם קריטיים עבורנו. כשהיינו קטנים הם שימשו אותנו לאימון פיזי ומנטלי, הכרת העולם ויצירת מערכות יחסים מורכבות. וכמבוגרים? הם אולי חשובים עוד יותר, מכמה סיבות:

לא לפחד מניסויים
בזמן משחק אתם נכנסים למצב פסיכולוגי הנקרא Deep Practice. המשמעות היא שמבחינת המוח, למרות שאתם במשחק, אתם מתייחסים לסיטואציה ככמעט אמיתית, אבל בטוחה. הכוונה היא שאתם מרגישים עדיין שיש לכם מה להפסיד, ה"סיכון" אמיתי (לפחות פסיכולוגית), ויש לכם את היכולת להתנסות באותה הסיטואציה שוב ושוב עד שתפצחו את הדרך הנכונה לנצח.
בעולם האמיתי, כבוגרים, אנחנו חוששים מאוד לנסות דברים חדשים, בייחוד כשיש לנו מה להפסיד. היכולת להיפתח לאפשרויות חדשות היא שריר שצריך לאמן. המשחק מאפשר לנו לגשת לאותה הבעיה או בעיה דומה בכל מיני דרכים, מבלי להסתכן באמת.

לאמן את המוח
הרבה אנשים שסחפתי לעולם הזה, מופתעים לגלות בפעם הראשונה שהם משחקים את רמת המורכבות והמאמץ המנטלי שהם צריכים להשקיע במשחק. משחקי הקופסא הם לרוב בעלי אורך רוח גדול יותר, איטיים יותר (עם כי יש אינספור משחקים קצרים יחסית) ומאפשרים תכנון אסטרטגי וקבלת החלטות מעמיקים יותר. יש אינספור סוגי משחקי קופסא, אבל כמעט בכל אחד מהם תמצאו אלמנט כזה או אחר שיחזק אצלכם את יכולת קבלת ההחלטות, פתרון בעיות וחשיבה טקטית ואסטרטגית.

אצלנו מתחילים מוקדם (Patch Work)

מאיפה מתחילים?
אז לא חסרות חנויות שאפשר פשוט להיכנס ולהתייעץ עם המוכרים לגבי סוג המשחק המתאים לכם, בין אם אתם משחקים לבד, עם בן/בת הזוג, עם הילדים או עם החבר'ה. או שאפשר לעשות את מה שאני עושה, וזה לצפות באנשים ביו-טיוב משחקים בכל מיני דברים (כמו פה או כמו פה) ולראות מה מושך אתכם לנסות בעצמכם (ואז להזמין מאמזון או לחפש באחת מהחנויות בארץ).

בא לכם המלצות ספציפיות? רוצים להמליץ כאן על משחק? יש לכם שאלות? אז כאן למטה יש תגובות.

הנה עוד כמה פוסטים שאולי פספסת

מפעם לפעם אני שולח תכנים שיעזרו למוח שלכם להעיף ניצוצות. אבל בקטע טוב…
רוצים גם? תכניסו מייל. לא לדאוג אני לא שולח ספאם. איכס.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Scroll to Top