מי לא אוהב ישיבת סיעור מוחות בעבודה הא? הפסקה קטנה מהשגרה, קערת פירות על השולחן, זורקים רעיונות מגניבים, צוחקים, עושים איזה סיכום של הרעיונות על דף (ואולי אפילו שולחים במייל לכולם!) וממשיכים בחיינו.
מאז שאנחנו קטנים (בחיי שהייתי עד לסיעור מוחות בגן), הורגלנו לזמן סיעור מוחות קבוצתי בכל פעם שנתקענו באיזה אתגר או בעיה שהגיעו למבוי סתום. רק דבר אחד שכחו להגיד לנו על סיעור מוחות קבוצתי – הוא בזבוז זמן נוראי.
סיעור מוחות הוא מסוג הדברים שאנחנו יודעים בדיוק את ה-Origin Story שלו – אי שם בשנת 1948. איש קריאיטיב בכיר בשם אלכס אוסבורן מוציא לאור ספר בשם Your Creative Power, מעין מדריך עבור אנשי קריאטיב איך להיות טובים יותר במקצוע שלהם. באחד הפרקים הוא מתאר את השיטה שהפכה את המשרד שלו לכל כך קריאיטיבי – סיעור מוחות. הפורמט מאז ועד היום נשמר אחד לאחד – מכנסים מספר אנשים בחדר ומעלים רעיונות בנושא מסוים כשיש 2 חוקי בסיס: הדגש על כמות ולא על איכות, וכמובן שלא שופטים אף רעיון (כל הרעיונות "קבילים").
הרעיון הזה חולל סערה (סליחה הייתי חייב) בענף ומחוצה לו, והקביעה של אוסבורן שהשיטה הופכת את הצוות ליעיל וקריאיטיבי יותר ב-50%, הספיקה כדי שסיעור המוחות יתפשט כמו אש בשדה קוצים.
לא חולפות 10 שנים, ובאוניברסיטת ייל עורכים לראשונה מחקר כדי לבחון האם השיטה באמת יעילה יותר מחשיבה עצמאית. הם מחלקים סטודנטים ל-2 קבוצות. בקבוצה אחת הסטודנטים עובדים לבד, ואת הקבוצה השניה מחלקים למספר קבוצות קטנות כדי לעשות סיעור מוחות. מכולם הם מבקשים רעיונות איך לפתור את בעית הפקקים בעיר, ומחכים לתוצאות.
כותרת הפוסט הזה אמורה לרמוז לכם על התוצאות. לא רק שהקבוצות שחשבו יחד לא הצליחו לייצר יותר רעיונות, אלא סטודנטים שחשבו לבד, ייצרו פי 2 יותר רעיונות, ורעיונות יותר יצירתיים (רעיון יצירתי נחשב לכזה שהוא ישים במסגרות ההגיון, ורעיון שאף קבוצה/סטודנט אחר לא חשב עליו).
במשך השנים נערכו עוד עשרות מחקרים, ובכולם התוצאות היו זהות.
למה זה קורה?
בנאס"א תלוי שלט על אחד מחדרי הישיבות ובו כתוב: “None of us is as dumb as all of us”. משהו קורה לנו כבני אדם כשאנחנו חוברים לקבוצה שמנסה לחשוב יחד. יש המון דברים שפוגעים ביכולת שלנו להיות יעילים ויצירתיים יותר מאשר שאנחנו חושבים לבד. הנה 2 סיבות מאוד משמעותיות:
חסימה
דיון קבוצתי דומה במידה רבה לצומת בכביש. כשרמזור אחד ירוק, עבור הצד השני של הצומת יש רמזור אדום. ובדיון, כשמישהו מדבר, הוא מונע פיזית מאחרים לדבר, וכך בפרק זמן מסוים, יש הגבלה טכנית על היכולת להעלות הרבה רעיונות. אם ניקח את העובדה שבקבוצה של 6, 2 אנשים תופסים כ-65%-70% מהשיחה (והאחוזים עולים ככל שיש יותר אנשים בקבוצה), נבין שלמעשה אין ערך אמיתי לעוד אנשים בדיון, בהיבט של יצירת כמות גדולה של רעיונות.
יצירת עוגנים
עוגנים היא הטייה קוגניטיבית שיוצרת מסגור חשיבה או זווית ראייה, ממנה קשה להתנתק. לדוגמא אם נערוך סיעור מוחות בניסיון לפתור את בעיית האקוסטיקה בחדר, ומישהו יספר על חיישן אלקטרוני שמאתר רעשים ובולם אותם, נוצרה שיחה הסובבת סביב היבטים טכנולוגיים. מרגע זה נצטרך לעשות קפיצה מחשבתית לא פשוטה כדי לבחון חלופות במישורים אחרים, כמו לדוגמא הגבלת מספר האנשים הנכנסים לחדר.
שלא תבינו אותי לא נכון, לחשיבה קבוצתית יש יתרונות גדולים מאוד – אבל הם בעיקר באים לידי ביטוי בשלב של שיוף הרעיונות שעלו, בחירת הרעיונות להתקדם איתם, חיבור בין רעיונות של אנשים וכו'. אבל כמו שאמר Linus Pauling, זוכה פרס נובל לכימיה – "כדי להגיע לרעיון טוב צריך קודם כל המון רעיונות, אחרי זה לזרוק את הרעיונות הלא טובים", במילים אחרות, יותר רעיונות – תחשבו לבד, חידוד רעיונות – תחשבו בקבוצה.
יש עוד המון סיבות לחוסר היעילות שלנו לייצר כמות גדולה של רעיונות בקבוצה, אבל השורה התחתונה ברורה – רוצים לייצר יותר רעיונות (ואפילו רעיונות יותר יצירתיים)? תתחילו לאמן את המוח שלכם להפוך למכונה משומנת ועצמאית. איך? אפשר להתחיל במדריך שלי – "SOLO BRAINSTORMING – מדריך ליצירת אינסוף רעיונות חדשניים, גם כשאין לכם עם מי לחשוב", ואפשר כמובן לקרוא עוד הרבה פוסטים אחרים כאן בבלוג שמוקדשים בדיוק לזה.
חושבים שכל המשרד שלכם צריך לשמוע על בזבוז הזמן של סיעור מוחות, איך עושים אותו בצורה יעילה ואיך כל אחד יכול להפוך למכונת רעיונות? אשמח להתארח אצלכם!
